החלטה בתיק בש"א 5405/04

זוהי בקשה שהוגשה ע"י צד ג' מס' 2 - עו"ד חנה חובב מייזל, לסילוק על הסף של ההודעה שהוגשה נגדה ע"י הנתבעים.

1.   ואלו העובדות הצריכות לעניין:

א.     התובעת בתיק העיקרי 3092/99, החברה לפיתוח גנות הדר בע"מ (להלן "החברה") הינה חברה פרטית בעלת זכויות חכירה במקרקעין הידועים כמחצית המגרש בחלקה 75 גוש 8141 (להלן: "המקרקעין"). החברה רכשה את המקרקעין מחב' יכין חקל בע"מ בשנת 1963 ובשנת 1973 הוקם על המגרש בית מגורים.

ב.      ביום 3.6.1973 מכרה החברה את זכויות החכירה במחצית החלקה שהייתה בבעלותה ל-ה"ה חנן ויונה ברנר (להלן "ברנר"). עסקה זו לא דווחה לשלטונות מס שבח מקרקעין.

ג.       ביום 4.2.90 מכרו ברנר את זכויותיהם בחלקה לנתבעים, הזוג ,רייער. מאוחר יותר ביקשו ברנר לקנות גם את המחצית השניה של החלקה, ישירות מהחברה.

• במשא ומתן שניהלו ברנר עם החברה לרכישת המחצית השניה של החלקה, השתתפה המבקשת, עו"ד חובב, שייצגה את השותפות שהחזיקה 50% ממניות החברה.

ד.      ביום 4.7.90 בעקבות פניית הזוג שרייער באמצעות עורכי דינם, הסכים המינהל לרשום את העברת הזכויות מהחברה לברנר ומברנר לשרייער. אלא שהרישום התבצע בגין החלקה כולה ולא בגין המחצית בלבד שנמכרה לשרייער. התובעת טוענת כי רישום החלקה כולה על שם שרייער נעשה עקב הטעיה מכוונת, של שרייער כלפי המינהל.

ה.      הנתבעים, שרייער, שלחו את ההודעה לצד ג' כנגד עו"ד חובב, וטענו כי היא הפרה את חובות הזהירות שחבה כלפיהם הן כנושאת משרה בחברה והן כעורכת דין, בכך שלא דיווחה על עסקת המכר הראשונה לרשויות המס ולמינהל מקרקעי ישראל ובכך שלא פעלה להשלמת העסקה ולסילוק התשלומים של החברה לברנר בגין העסקה הראשונה.

ו.        הנזק שנגרם לזוג שרייער הוא בכך שהמינהל, עקב המחדל באי דיווח העסקה הראשונה לשלטונות המס ולמינהל, טען כי הם לא רכשו את הזכויות במחצית החלקה מברנר. עוד טוענים הנתבעים כי עו"ד חובב, ניהלה את המשא ומתן למכירת המחצית השניה של החלקה מברנר לשרייער, תוך ידיעה או תוך שהיא היתה צריכה לדעת כי אין אפשרות לבצע את העסקה משום שהחברה לא רשמה את הזכויות על שם ברנר במסגרת העסקה הראשונה. עוד נטען כנגדה כי היא אינה כונסת נכסים על פי פק' פשיטת הרגל ומשכך, לא היה לה כל מעמד להתקשר בשם החברה עם שרייער.

דיון

2.   עו"ד חובב מבקשת סילוק על הסף של ההודעה שהוגשה נגדה, וזאת מחמת התיישנות, לפי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובהתאם לדיני ההתיישנות. המבקשת טוענת, כי מאחר וחלפו למעלה מ-7 שנים מיום עריכת ההסכמים ומיום ההפרה הנטענת, הרי שחלה התיישנות על עילת התביעה נשוא ההודעה נגדה.

המשיבים טוענים, כי יש למבקשת מניעות מלטעון התיישנות כיוון שלא העלתה טענתה זו בהזדמנות הראשונה כמתבקש מדיני ההתיישנות.

על מנת לקבוע מהי ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות, יש לבדוק את מהות ההליך הראשון שהתקיים, אשר במהלכו לא הועלתה הטענה (ראה ע"א 630/90 שרה רוז'נסקי נ. ארגון מובילי לוד). במקרה זה, בכתב ההגנה מטעמה של עו"ד חובב, מופיעה במפורש טענת ההתיישנות, בו היא מבקשת לדחות את התביעה נגדה על הסף. לכן אין חשיבות לכך שהוגשו על ידה בקשות שונות בתיק העיקרי, טרם הוגשה בקשה נפרדת לדחיה על הסף מחמת התיישנות. לפיכך, יש לראות בעו"ד חובב כמי שהעלתה את  טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.

הצדדים חלוקים בשאלה מהי עילת התביעה, ומהו התאריך ממנו יש למנות את תחילת מרוץ ההתיישנות.

מירוץ ההתיישנות מתחיל מהיום שבו נולדה עילת התביעה, כלומר היום בו מתגבשות העובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב. אם לא נקבע מועד לקיום החיוב, יהיה המועד לקיומו, זמן סביר לאחר יצירתו. (ראה לעניין זה ע"א 3599/94 - שמעון יופיטר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ . פ"ד נ(5), 423 ,עמ' 430-431).

המבקשת מייחסת את עילת התביעה להסכמים נשוא התביעה אשר נערכו בשנת 1973 ובשנת 1990. המבקשת טוענת כי מדובר בעילת תביעה שמקורה בהפרת החוזים וכי בהתאם להלכה הפסוקה, "מירוץ ההתיישנות בגין הפרת חוזה מתחיל עם שכלול הפרת החוזה". לטענתה, מדובר בהתחייבויות שמותנות היו בקבלת דרישת התשלום מאת הרשויות המוסמכות ומשלא הגיעו דרישות לתשלום, הרי שלטענתה התחייבויותיה לשלם בטלות.

המשיבים טוענים, כי העילה נולדה רק במועד בו נודע להם לראשונהכי המבקשת היא הנושאת בזכויות וחובות החברה, במלואן. הם טוענים כי הדבר נודע להם לראשונה רק עם הגשת התביעה נגדם.

המשיבים טוענים כי רק בשנת 2001 עם הגשת כתב תביעה מתוקן התברר להם לראשונה שכל זכויות וחובות החברה הועברו אל עו"ד חובב. משכך, ניתן לומר כי רק בשנת 2001 התגבשה עילת התביעה בהודעת צד ג' כלפי עו"ד חובב. הצורך בהודעת צד ג' נולד עם הגשת התביעה נגד שרייער ולא לפני כן.

מחלוקת זו היא מחלוקת עובדתית לגביה יש לשמוע ראיות ואין מקום לדחיית התביעה על הסף קודם לכן, שכן מדובר בעילת תביעה נמשכת. לא מדובר במעשה חד פעמי, שנעשה בתאריך מסויים, עליו ניתן להצביע כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות. לעניין ההתנהלות והתשלומים מול מינהל מקרקעי ישראל, מדובר במעשים ובמחדלים, אשר נמשכו עד לשנת 1994, ולעניין התשלומים לרשות המקומית - עד לשנת 2000. השאלה מתי אכן נודע למשיבים לראשונה כי המבקשת היא הנושאת בזכויות וחובות החברה במלואן - הינה שאלה עובדתית הטעונה הוכחה ושמיעת ראיות.  

עוד טוענים המשיבים כי רק בתאריך 31.5.99 פנתה עו"ד חובב לשרייער במכתב, המודיע להם על הרישום השגוי. מכאן שיש להביא בחשבון את הפעולה המאוחרת ביותר, ורק ממנה יש למנות את תקופת ההתיישנות. ראה לעניין זה הילכת "הפעולה האחרונה": ע"א 109/63 שמשון נ' איון, י"ז 2019. אכן, ב-ע"א 3599/94 יופיטר נ' בל"ל אשר הוזכר לעיל, הועלה ע"י כב' השופטת שטרסברג כהן החשש, כי אם נאמר כי כל אי קיום התחייבות חוזית מהווה הפרה נמשכת, הרי שתביעות בגין הפרות כאלו לא יתיישנו אף פעם, שכן מידי יום תיווצר העילה מחדש ומניין ההתיישנות יחל מחדש. יחד עם זאת השופטת לא הכריעה בסוגיה זו והשאירה את הדברים בצריך עיון. ברקע הדברים, יש לזכור, כי הנטייה המקובלת היא לפרשנות מצמצמת של דיני ההתיישנות, לפיה יש להעדיף פירוש המאריך את תקופת ההתיישנות מקום בו החוק מאפשר זאת והנסיבות מוצדקות (ראה ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד(2) 535, 56). בבסיס גישה זו עומד הרצון שלא להגביל אדם לקבל סעד מהותי על ידי הוראות שאKפיין פרוצד5רלי.